Nadav Naor / The Enlightened

20 December — 16 January 2014

Opening: Thursday 19 Dec, 20:00

Interview With Tomer Peleg / Yediot Tel Aviv
Invitation (PDF)
Press Release (DOC)

הנאורים – נדב נאור – עבודות חדשות / ליזה גרשוני

גוף היצירה של נדב נאור הוא מעין מסע חוויתי של התבוננות מתמשכת לגילוי רבדים נסתרים. לא בקלות ניתן לפצח את הדיוקנאות, אף על פי שבמבט שטחי נדמה שהציור מדבר בעד עצמו. רב הנסתר על הגלוי.

“כל דיוקן הוא גם דיוקן עצמי,” אמר הנרי ג’יימס, “כיוון שהוא לא רק ייצוג של האחר, אלא גם מעשה של אני המעיד על מניעיו הפנימיים.” משפט זה לא יכול להיות מדויק יותר מכפי שהוא, בהקשר לדיוקנאות של נאור) ובמיוחד דיוקנותיו המשפחתיים. מכאן שמה של התערוכה, “הנאורים”). נקודת המוצא של העבודה של נאור היא המשפחה שלו .זהותו וייצוגו של הצייר מוגשות לנו דרך הציור, והנרטיב שאינו מסופר. ציורי הדמויות של נדב מיצרים אצל הצופה מבט היסטורי. תמונות משפחתיות ישנות. לכאורה הדיוקן של נדב הוא דיוקן מומצא, אך בעצם הוא אמיתי, אישי, משפחתי ודומה. דומות (resemblance) היא מרכיב חשוב בעבודות, כי בסופו של דבר הכול מתנקז אל הדיוקן העצמי.

ביצירות של נאור ישנה אמירה אישית ואף יותר מכך,חותם אישי . בציורי הדיוקן ניתן להבחין בחקירה האין סופית של הפורטרט. נדב עושה שימוש במיטב המסורת הפיגורטיבית, אשר ממנה הצליח לפתח כתב יד מאוד ייחודי, ולא רק בכוונות הבהירות שלו ,אלא בנסתר, שאולי אינו מובן גם לו עצמו. החיפוש והחקירה, בד בבד עם התפתחות האיכויות שלו כצייר, משכנעים את הצופה בכנות הישירה והלא מתחנפת שלהם. הוא מתכתב עם דיוקנאות (ובעיקר דיוקנאות עצמיים) היסטוריים: רמברנדט, סזאן, מלביץ’ ואחרים, ובמיוחד עם דיוקנאות הקדומים של פאיום.

רוב הדמיות של נאור הן דמיות מתות. העיסוק שלו באנשים מתים מעורר שאלות :האם יש ניסיון שלו לצייר את המוות (או את הנצח?) ישנו מבט של נצח על ידי הנצחת הפיזיולוגיה הברורה של המשפחה המורחבת שלו. ציור האנושיות הייחודית של משפחת נאור הוא ייצוג של אמת סובייקטיבית. בהתבוננות בדיוקנאות, קשה שלא לחשוב על דיוקנאות פאיום. את דיוקנאות פאיום ציירו לפני או לקראת המוות. סדרות הדיוקנאות הקטנטנים נראים כמו איקונות. מתבקשת התייחסות אל ההשפעה של מסורת הציור הדתי על העבודות של נאור ,כמו גם העיסוק בנצח. נאור מצייר אותם אחרי המוות ואולי הוא מוצא את העיסוק במוות של אנשים, קרובים ככל שיהיו, מרגיע מפני חרדת המוות. שאלה אחרת העולה היא האם הניסיון האובססיבי לצייר שוב ושוב את אותם הפנים, שהם גם בעצם פניו שלו ושל משפחתו, מבטא את צדו הנרקיסיסטי של הצייר. הניסיון ללכוד את המבט הלא ניתן ללכידה כיוון שהוא איננו. קיום של נוכחות של מה שאינו נוכח. ופה מצליח הציור לבלבל את הצופה ,ומפתה לחווית הטרנספורמציה של האין או הכלום לתוך החוויה אנושית.

אי אפשר שלא להתרגש מהעבודות של נאור. עבודותיו מכילות עושר ויזואלי, ומלבד החוויה אשר מתבטאת בערכים הפלסטיים של הציור, ההתבוננות בעבודות מעירה ומאירת עיניים, אולי מתוך תרדמה או עייפות של העין המתבוננת בכל כל הרבה דימויים בחיי היום יום.

לכן לציור של נאור יש כוח מאגי, הוא מעורר פליאה, ומחדש את האמון ב”קסם”. הצופה נשבה במשחק שבין המציאות לדמיון. הציור של שלושת הדמויות יושבות על סלע שנדמה כאילו הם בקרקעית האוקיאנוס. הן לא מנסות למצוא חן. העבודות של נאור אניגמאטיות – הן נמצאות גם בזמן וגם בחלל לא מוגדר, ונוצר אפקט סוריאליסטי, בעיקר בציורי הנופים שלו :הנופים שנאור מצייר הם מעין איים מלאכותיים, עם נוף אירופאי מוכר ואמיתי, אבל שייך לעולם הפנטזיה. הדיוקנאות של נאור הם מעין נקודת תצפית, שדרכה הוא שולט בדמויות כאילו הן עושות דבריו של הצייר, כמו מריונטות בתיאטרון בובות. לצורך העניין הוא על תקן המפעיל, הוא ממציא אותן, מעמיד אותן, מושיב אותן, מלביש אותן בתלבושות. הן דוממות, לא הולכות לשום מקום. הוא טוען אותם בהבעה מסוימת. לצופה קשה להקיש על הרגש של הדמויות, הן לא דמויות נוצצות, הן מקרינות נימוס, תמימות, ביישנות. אין בהן יופו ולא כיעור. הן אינן שמחות ואינן אומללות. אבל הן מכילות חן מלבב. במידה מסוימת הן מאזכרות תיאטרון בובות המופעל על ידי היוצר כדי לספר לנו סיפור אישי.

מתוך מאמרו של היינריך פון קלייסט:

קלייסט במאמרו מספר על שיחה עם חבר ותיק רקדן ושר בשירות הציבור במקצועו. קלייסט מופתע לפוגשו בתיאטרון מריונטות כמפעיל הבובות בשוק המבדר את הציבור. החבר הרקדן משיב לו בביטחון שכל רקדן השואף לשכלל את אמנותו יכול ללמוד הרבה מאוד מן הבובות. “העובדה שהמלאכה קלה, אינה אומרת שאפשר לעשותה ללא רגש. המפעיל מעתיק את עצמו לתוך מרכז הכובד של המריונטה עצמה – במילים אחרות הוא רוקד”. קלייסט ממשיך בשלו ומתעקש למצוא יתרונות לרקדנים חיים. הוא אומר לחברו שלעולם לא יהיה לבובה את החן שיש לרקדנית אמיתית, והחבר עונה: “נהפוך הוא, אנו רואים שבעולם האורגני ככל שהמחשבה נחלשת ומתעמעמת, החן בוקע בצורה מזהירה ונחרצת יותר, אך ממש כפי שקטע שצויר בין שני קווים מופיע לפתע מעברם השני אחרי שחצה את האינסוף, או כפי שהדמות במראה קמורה שבה לפנינו אחרי שנעלמה במרחק, כך החן עצמו עובר דרך האינסוף. החן מופיע בצורתו הטהורה ביותר בצלם אדם חסר כל מודעות או בעל מודעות אינסופית, כלומר במריונטה או באל”. קלייסט שואל “האם פשר הדבר שעלינו לאכול שוב מפרי עץ הדעת על מנת לשוב למצב של תום?” וחברו עונה: “כמובן, אך זה יהיה הפרק האחרון בהיסטוריה של העולם”.

את החן, התמימות, והכנות האלו, אני רואה בעבודה של נאור, כמו גם באישיותו.